<h1>תוספות רי"ד מהדורא תניינא על מגילה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. פי' המורה יום שני שלפני י"ד או יום חמישי הן ימי הכניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט ולקריאת התורה לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאים כל כך לקרוא וצריכין שיקראוה להם א' מבני העיר ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה ביום י"ג ופעמים בי"ב ופעמים בי"א ובשאלתות דרב אחאי בפרשת כי תשא בענין פוריא ראיתי כתוב ואסור לכפרים ולעיירות ולכרכים שאינן מוקפין חומה לקרוא מגילה ולקרוא בספר תורה בויבא עמלק ולהזכיר על הנסים במודים אלא יום ארבעה עשר לבדו וכרכין מוקפין חומה מיב"נ קורין בחמשה עשר בלבד אבל תענית אסתר בין כפרים בין עיירות בין כרכין מוקפין חומה כולן מתענין בי"ג באדר דאמר רב שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא שנאמר נקהלו היהודים בעריהם מאי קהלה יום תענית יום הכניסה שמתכנסין בו ישראל ויושבין בתענית ומבקשים רחמים וכשחל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ויושבין בתענית בחמישי בשבת שהוא אחד עשר באדר מ"ט משום שהוא אסור להתענות בערב שבת מפני הטורח. עוד כתב אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כך פירשו חכמים יום הכניסה יום תענית הוא שהקהל מתכנסין בו ומתענין בו בי"ג באדר שכך כתיב נקהלו היהודים בעריהם בשלשה עשר לחדש אדר מיכן את למד ששלשה עשר ימים לחודש אדר תענית ובארבעה עשר משתה ושמחה ויו"ט אלא שתיקנו חכמים לכפרים דבזמן שביהמ"ק קיים היו קורין המגלה ביום הכניסה בזמן שהתענית חל בשבת היו מתענין בחמישי שהוא י"א באדר וכפרים היו קורין בו את המגילה מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואינו נ"ל לפרש יום הכניסה יום התענית כדברי רב אחא מדתנן חל להיות בשני וגם בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום ואי אמרת דיום הכניסה הוא יום התענית והלא כשחל י"ד בשני או בחמישי יום (תענית) [הכניסה] הוא מאתמול ביום התענית ואמאי תנן דקורין בו ביום הא לך בפירוש שאין התנא קורא יום כניסה אלא שני וחמישי וכדפריש המורה ומש"ה כשחל בשני או בחמישי [קורין בו ביום] דמכניסה לכניסה לא מקדמינן שהרי עתידים הם להתכנס ביום זה שהוא כניסה ומה צורך להקדים להם מכניסה שעברה. ואי קשיא והא בפורים נמי איכא קריאת התורה בויבא עמלק ועתידים היו להתכנס בעבור קריאת התורה ולמה היו מקדימין להם מיום הכניסה. תשובה עיקר הכניסה הוא בעבור שבתי דינים יושבין בעיירות והיו מתכנסין להידיין שם ולא בעבור הקריאה אי נמי אע"פ שנתלה הטעם בעבור קריאת התורה לא קשיא מידי דאמת ודאי שהיו עתידים להתכנס בעבור קריאת התורה וה"נ היו עתידים להתכנס בעבור מקרא מגילה וחכמים עשו להם תקנה וקורין להם ביום הכניסה בשני או בחמישי המגילה וקריאת התורה כדי שלא יטרחו עוד לעלות בימי השבוע אבל מכניסה לכניסה כיון שכל ימות השנה רגילין להתכנס ביום הכניסה לא מקדמינן להו.
<h2>דף ב:</h2>
אלא כוליה לדרשא הוא דאתא כדריב"ל כו'. פירוש ולהכי אתא מדינה ומדינה שיש חילוק ביניהם שיש מדינה שכוללת כפרים עמה דהיינו סמוך ונראה ויש שאינה כוללת לא סמוך ולא נראה וכך יש לדרוש נמי בעיר ועיר שכפר הסמוך לו ונראה עמו הרי הוא כעיר ואינו רשאי להקדים שהכל הם כעיר אחת.
מנצפך צופים אמרום כו' עד ועוד אמר רב חסדא ממין וסמכין שבלוחות בנס היו עומדים. כתוב בספר הישר דלא גרסי' הכא מילתא דרב חסדא משום דמשמע הכא דמנצפ"ך הם אותיות אחרונות דהא רב חסדא על מם סתומה קאמר ובפ' הבונה משמע דמנצפ"ך הוו אותיות הראשונות דאמרי' התם אמר רב יהודא מצינו שם קטן משם גדול שם משמעון ומשמואל כו' ומקשה תלמודא מי דמי מם דשם סתום מם דשמעון פתוח ואמר רב חסדא זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר [וכו'] דתניא ר' יהודא בן בתירא אומר נאמר בשני ונסכיהם בששי ונסכי' בשביעי כמשפטם הרי [מם יוד מם מים] מיכן לניסוך המים מן התורה ומדפתוח ועשאו סתום כשר סתום ועשאו פתוח כשר כו'. עיין בפ' הבונה במהדורא תנינא.
<h2>דף ה.</h2>
אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתענית ובמתנות לאביונים. קשיא לי דהא אמרן לעיל דכפרים המקדימין ליום הכניסה גובין בו ביום ומחלקין בו ביום מפני שעיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה והכא תני דפטורין מן המתנות. וראיתי במקצת ספרים ולא היה כתוב בהן ומתנות לאביונים כ"א ובהספד ובתענית בלחוד ונ"ל דל"ג ליה.
<h2>דף ו:</h2>
מי שלבו נוקפו אומר אל תתחר במרעים. פירוש אל תתחר במרעים אין פירושו לשון מריבה וגירוי דלעולם מותר להתגרות ברשעים אלא אל תתחר לשון קנאה היא כמו ואיך תתחרה את הסוסים ולמי שלבו נוקפו על שלות הרשעים ומפקפק לבו לעשות גם הוא כמעשיהם מזהיר הכתוב ואומר אל תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנא בעושה עולה להיות כעושה עולה.
ושוין בהספד ובתענית שאסורין זה בזה. פירוש עיירות בי"ד וכרכים בט"ו אבל לאסור של זה בזה לא נאמר אלא באדר שקורין את המגילה.
<h2>דף ז:</h2>
קיימת בנו רבינו מתנות לאביונים. פירוש מפני שנראה לו מתנה מועטת כדרכי העניים.
מתני' דלא כר' יהודא. פירוש הכא נקטינן דין תורה ומוקי לה דלא כר' יהודא ובפ' בתרא דיום טוב נקיט איסור שבות ותני בה אין בין יום טוב לשבת ומוקמי לה כבית שמאי.
חלוקין עליו חביריו על ר' חנניא בן גמליאל. פירוש דחביריו היו סבורין דכל חייבי כריתות בני מלקות נינהו כדתנן אלו הן הלוקין ומונה כל חייבי כריתות אלא שהם סבורין דאף על גב דלקו לא יפטרו מידי כרת ונמצאו שלש חלוקות בדבר ר' חנניא סבר חייבי כריתות [שלקו נפטרו מידי כרת חביריו סבורין דלא נפטרו ור' יצחק סבר דלאו] בני מלקות נינהו כלל.
<h2>דף ח.</h2>
והלא דין הוא אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה. ברוב ספרים כתוב ומה מצורע שאינו מטמא משכב ומושב טעון ספירת שבעה זב שמטמא משכב ומושב אינו דין שיהא טעון ספירת שבעה וה"נ אמרי' בפסחים בר"פ אלו דברים בפסח ומה חומרי' דמצורע מזב שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהיסט אלמא מהכא מוכיח דמצורע אינו מטמא משכב ומושב ומסתייע נמי האי סברא ממאי דתנן בפ' בתרא דנגעים בא לו לגלח את המצורע העביר תער על כל בשרו וכבס בגדיו וטבל טהר מלטמא בביאה והרי הוא מטמא כשרץ ואם איתא דמצורע עביד משכב ומושב הו"ל למיתני טהר מלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב אלא לאו ש"מ אין מצורע מטמא משכב ומושב ובסיפרא תניא בפסוק וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ואע"ג דלא הוי אלא מצורע מוסגר כל שכן מצורע מוחלט והכי תני נמי גבי נתקין בטהור מתוך הסגר וכבס בגדיו מלטמא משכב ומושב ובריש פרשת זאת תהיה תורת המצורע תניא בסיפרא חמורים ימי גמרו מימי ספרו שבימי ספרו אינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה ובימי גמרו מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמיה בטהרת מצורע תני וכבס המטהר את בגדיו אמר ר' שמעון מה בא זה ללמדנו אם ללמד שיטמא בגדים במגע והלא קל וחומר הוא אם בימי ספרו שאינו מטמא בביאה מטמא בגדים במגע בימי גמרו שהוא מטמא בביאה (מטמא) [אינו דין שיטמא] בגדים במגע א"כ (לא) [למה] נאמר וכבס המטהר את בגדיו מלטמא בגדים במשכב ומושב [מפני שהם שני כבוסים א' מלטמא משכב ומושב] ואחד מלטמא במגע ולקמיה נמי בסמוך תני הין אם היקל בימי ספרו שאינו מטמא משכב ומושב ואינו מטמא בביאה נקל בימי גמרו שהוא מטמא משכב ומושב ומטמא בביאה ולקמן בפרשת זבין תניא אשר ישב עליו הזב לא אבן המנוגעת הלא דין הוא אם הזב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב אבן המנוגעת שהיא מטמאה בביאה אינו דין שתטמא משכב ומושב ת"ל הזב לא אבן המנוגעת וטעמא אבן המנוגעת משום דלאו בת משכב ומושב היא כדאמרי' בריש פרק דם הנדה אבל מצורע עצמו לא ממעט דלא ליעבד משכב ומושב ולקמיה תני נמי הזב לא המת כו' עד ר"ש אומר אשר ישכב עליו ואשר ישב עליו את שיש לו שכיבה וישיבה מטמא משכב ומושב [ו]אין זב שמת מטמא במשכב ומושב ושאמרו הזב מטמא במשא עד שימוק הבשר מדברי סופרים ובפ' בתרא דנדה תנן הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו מטמאין במשא עד שימוק הבשר נכרי שמת טהור מלטמא במשא ואמרי' בגמ' מאי במשא אילימא במשא ממש אטו מת מי לא מטמא במשא אלא מאי במשא באבן מסמא ושאר מתים אינן מטמאין באבן מסמא ומ"ט אמר רבא גזירה שמא יתעלפא תנא אמר ר"ש מפני מה אמרו נכרי שמת טהור מלטמא במשא לפי שטומאתו מחיים אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים אלמא כל הני דתנן במתני' הויא טומאתן מחיים מן התורה וקא מני מצורע בהדייהו ש"מ מצורע מטמא משכב ומושב ובריש סיפרי נמי תניא כל שהזב מטמא מצורע מטמא חמור ממנו מצורע שמטמא בביאה ובפרשת נזיר תני או כשם שאין ימי חלוטו עולין לו מן המנין כך ימי הסגרו לא יעלו לו מן המנין והדין נותן הואיל וימי חלוטו מטמא משכב ומושב וימי הסגירו מטמא מו"מ אם למדתי לימי חלוטו שאין עולין לו מן המנין אף ימי הסגירו לא יעלו לו מן המנין כו' ומייתי לה בנזיר בפ' כהן גדול ונזיר הרי מכל הני מוכח דמצורע מטמא משכב ומושב לא מבעיא בימי החליטו אלא אפילו בימי הסגרו. ונ"ל לומר דמאי דתנן בפ' בתרא דנגעים טהר מלטמא בביאה ה"ה נמי מלטמא משכב ומושב, ומאי דנקטו בביאה בלחוד משום דטומאת משכב ומושב לא כתיבא בהדיא גבי מצורע ולא אתיא אלא בק"ו מביאה ומה זב שאינו מטמא בביאה מטמא משכב ומושב מצורע שמטמא בביאה לא כ"ש והילכך כיון שטהר מלטמא בביאה ממילא טהר מלטמא משכב ומושב ומאי דאמרי' הכא ומה מצורע שאינו עושה משכב ומושב כו' ממצורע בימי ספרו קא יליף דלא עביד משכב ומושב וטעון ספירה וכ"ש זב בעל שתי ראיות דעביד משכב ומושב שיהא טעון ספירת שבעה, ומאי דאמרי' [בפסחים] אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב משא"כ במצורע אע"ג דבמצורע מוחלט קא מיירי דבעי שילוח חוץ לג' מחנות דהכי אמרי' התם מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישית נראה לי דהכי בעי' לפרושי' אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב [אפילו בימי ספרו מה שאין כן מצורע שאינו עושה משכב ומושב] אלא בימי חלוטו אבל בימי ספרו אינו עושה משכב ומושב כדכתבי' לעיל ולעולם בימי חלוטו ובימי הסגירו עושה משכב ומושב.
<h2>דף ח:</h2>
וטהר מפריעה ומפרימה דמעיקר'. פירש המורה מדלא כתיב ויטהר לישנא דמעיקרא היא וה"ק וכבר קודם טבילה זו הוא טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע. א"ל אלא מעתה גבי זב כו' עד אלא טהור השתא כו' עד ה"נ טהור השתא. ופירש המורה אלא ע"כ טהור מיכן ולהבא ולאו מעיקרא וקשיא לי בההיא פירושא טובא חדא מאי היא דדייק מעיקרא דמדקאמר וטהר ולא אמר ויטהר אלמא לישנא דמעיקרא היא והרי בכל התורה כולה לא כתיב ויטהר אלא וטהר ומשתמע להבא ובא השמש וטהר ורחץ במים וטהר וכפר עליה הכהן וטהרה כל הני לא מישתמעי מעיקרא אלא להבא והם ה"נ הא ותו כי מסתייע מוטהר הזב דהוא מיכן ולהבא ולא מעיקרא אמאי אידחיק לפרושי ואע"ג דהדר חזא לא מטמא למפרע לימא הכי דלהבא משמע דכיון דרחץ הוא טהור מיכן ואילך דדוקא אם לא חזר וראה בו ביום אבל אם חזר בו ביום סותר הכל ומי דוחקו לומר ואע"ג דהדר חזא אינו סותר גבי כלי חרס בהיסט. מש"ה נ"ל לפרש דהאי דדייק מעיקרא על וטהר מפרימה ופריעה דמעיקרא לאו משום דה"ל למיכתב ויטהר דהא כל וטהר דאורייתא להבא משמע אלא הכי קא דייק ימי(ם) [ה]נגע (כ)[ב]עומד בשני שבועות אינו טהור לגמרי שאם יחזור ויפשה אילגאי מילתא שהיה טמא וניטמאו כל הטהרות שנגע בהן למפרע כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת וגו' ואם פשה אין זה נגע חדש שהרי לא נסתלק הנגע הראשון אלא הוא הנגע הראשון פשה ואיגלאי מילתא שלא היה טהור בעומדת שני שבועות ולעולם כל זמן שהנגע עומד בעיניו אינו טהור לגמרי עד שיסתלק וילך לו או שיכהא מראיתו למטה מקרום ביצה אבל כל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע יפשה ויטמא למפרע או שמא לא יפשה לעולם והוא טהור וכיון שאינו טהור לגמרי היאך כתב הכתוב וטהר כל היכא דכתיב וטהר לגמרי משמע שאינו חוזר לטומאה וזה כיון שפעמים שחוזר לטומאה אם יפשה אל יכתוב בו וטהר אלמא בעל כרחין האי וטהר לאו להבא קאי משום דלא איפשר אלא אמעיקרא קאי ולטהרו ממקצת מצורע אומר המצורע ומאי נינהו פריעה ופרימה ואקשי' ליה לרבא מיום דכתיב ביה וטהר והרי הזב נמי אם חזר וראה ביום השביעי אחר טבילתו סותר את הכל וכל הטהרות שנגע למפרע טמאות ודומה הזב למצורע וא"כ אין לפרש האי וטהר לגמרי וא"כ טמא דמעיקרא קאמר שבא להקל מחומר טומאת הזב וזה לא יתכן שהרי אף בעל שתי ראיות הוא טמא כחומר בעל ג' ראיות אלא בע"כ אם תרצה לתרץ האי וטהר דזב לא מעיקר' קאמר אלא להבא ומאי דקשיא דהא אינו טהור לגמרי להבא שהרי אם יראה סותר ואין ראוי לומר וטהר על דבר שאינו טהור לגמרי תעמידנו על כלי חרס בהיסט שאף אם יראה ויחזור אע"פ שניטמאו כל טהרותיו למפרע וכל משכב ומושב דעבד בין טבילה לראיה כלי חרס שהיסט בין טבילה לראייה הוי טהור לגמרי ולהכי אהני האי וטהר דמשמע לגמרי ולאו אמעיקרא קאי והה"נ האי וטהר דמצורע לעולם להבא משמע ובא לטהרו לגמרי מטומאת ביאה שאם נכנס לבית בין טבילה לראיית פסיון כל כלי הבית הם טהורים ואע"פ שהפסיון מחזירו לכל טומאה למפרע לענין ביאה לא החזירו ולהכי כתב וטהר ולא למימר דטהור מעיקר'.
<h2>דף י.</h2>
לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא. ומש"ה צריכין קלעים לתמידין ומוספין הצריכין במה גדולה ונדרים ונדבות קריבין בכל מקום מפני שהותרו הבמות כר' יצחק.
<h2>דף י:</h2>
מקום ארון אינו מן המנין שנאמר ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רחב. פירוש מדכתיב בקרא ועשרים אמה קומתו וקומתו היה ל' אמה ומה אני מקיים עשרים אמה קומתו מראש הכרובים ולמעלה שכרובים שעשה שלמה היה גובהן י' אמות והקיש הכתוב אורך ורוחב לקומה מה קומה לא היה מעכב באותן עשרים אמה אף עשרים אמה דאורך ורוחב לא היה כאן שום עיכוב שמקום ארון אינו מן המדה.
שם זה כתב ושאר זה לשון נין זה מלכות ונכד זה ושתי. פירוש כל אלו הגדולות אכרות מהם כשאמסרם ביד מלכי פרס ומדי שכשאומה עומדת בגדולה הכל קופצים ללמוד כתבה ולשונה שכשילכו שם יתכבדו מפני שיודעים כתבה ולשונה אבל כשתשפל האומה אין מי שסופן כתבה ולשונה וגם מטבעה יפסל.
<h2>דף יא.</h2>
שהעמדתי להן חנניא מישאל ועזריה. פירוש שהיו ממונים על כל מדינת בבל ומתוך כך לא היו רשאים הבבליים להרע לישראל.
<h2>דף יא:</h2>
אמר רבא שנים מקוטעות היו. פירש אותן שבעים שנה שמנה בלשאצר למלכות בבל ושמואל בשתים שנה שלו טעה כי היו שם ב' שנים מקוטעות שמת המלך באותה שנה קם בנו ומלך באותה השנה ומנו אותה למלך שעבר ולמלך שעומד ואינו כן שאם תמנה אותה למלך שעבר אל תמנה אותה למלך העומד ויש לומר שבשנה שמת נבוכדנצר קם אויל מרודך ומנה אותה למ"ה שנים דנבוכדנצר ולכ"ג שנים דאויל מרודך וכן נמי בשעה שמת אויל מרודך מלך בלשאצר ומנו אותה לכ"ג שנה דאויל מרודך ולב' שנים דבלשאצר ואינו כן שאם תמנה אותה לבלשאצר אל תמנה אותה לאויל מרודך הרי שתי שנים טעה ולא הושלמו שבעים למלכות בבל עם האחת של בלשאצר שמלך לאח"כ ועם האחר שמלך דריוש מראה ואח"כ בא כורש והיתה הפקידה ותנ"ה בסדר עולם ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה שאע"פ שמלך בלשאצר שנה אחת אחרי חשבונו עדיין חסרים השבעים למלכות בבל שנה אחת ועמד דריוש והשלימה הנה מוכיח בפירוש שהשתים שנים מקוטעות הן לחשבון השבעים שכלו קודם שמלך כורש שהרשה אותם לעלות. אבל המורה פירש שאחת מן השתים נבלעה בין דריוש לכורש שמנינו להם ה' שנים לא תמצא להם אלא ד' כו' וגם בשנות בלשאצר ואויל מרודך נבלעה שנה וכנגדם נשתהה הבנין ב' שנים של דריוש אחרון ואינו נ"ל פתרונו כלל שהרי אני רואה שהשבעים אינם כלים לא עם האחת שמלך דריוש הראשון ובלשאצר היה מונה אותם בשתים שלו הרי שתי שנים הוספנו קודם שבא כורש וברייתא בסדר עולם נמי הכי קתני ועוד שנה אחרת לבבל ועמד דריוש והשלימה אלמא שתי שנים טעה בלשאצר בשנים שלו שהיה משלימם בשנת שתים שלו ולא הושלמו אלא בסוף אחת של דריוש הרי שיש טעות שתי שנים בשבעים שנה. והמורה חוזר ומפרש בההיא תנ"ה ועוד שנה אחרת לבבל מיום שכיבש יהויקים וזה לא יתכן דמי מונה לכיבוש אין מונין אלא למלכות בבל מיד היתה הפקידה לחרבות ירושלים שהיתה עיקר הגאולה שהורשו לבנות ביהמ"ק ומה לנו למנות לכיבוש יהויקים כלל וחמש דריוש וכורש קיימים הם שהרי תריסר אם מוסיפים לגלות בבל שיבואו תשע עשרה למלכות בבל ויבא הבנין בשנת שתים לדריוש וכן הוא שאחר האחת של דריוש הראשון שהשלים השבעים תשע עשרה ובא הבנין בשתים לדריוש האחרון כיצד ארבעה דכורש וארביסר דאחשורוש הרי י"ח וא' דדריוש הרי י"ט ואחר שהשלימו הי"ט בשנה הראשונה שלא נבנה הבית בשנת שתים שלו. ומה שמביא המורה ברייתא מסדר עולם שכורש מלך ג' שנים מקוטעות לא נהירא לי שהרי בחשבונו יבוא שמלך י' שנים שלימות ואחר דריוש לקיימו הרי ה' שנים כדאמרן בהילכתין וחמש דריוש וכורש.
<h2>דף יב.</h2>
אף דניאל טעה בההיא חושבנא דכתיב בשנה אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים כו'. פירוש הכי כתיבי קראי בשנת אחת לדריוש בן אחשורוש מזרע מדי אשר המלך על מלכות כשדים בשנת אחת למלכו אני דניאל בינותי בספרים מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה אלמא מדכתיב למלאות לחרבות ירושלים מנינן וכשהבין בספרים בסוף שבעים לחרבות ירושלים הוה וא"כ האי דריוש בן אחשורוש המדי לא דריוש הראשון היה שבשנה הראשונה שלו הם כלים שבעים למלכות בבל והיאך כותב לחרבות ירושלים שאין תשע עשרה שנה לאח"כ אלא נ"ל דהאי דריוש דריוש האחרון הוא בן אחשורוש שהיה בימי אסתר ואי סבר דניאל שדשלמו כבר שבעים לחרבות ירושלים וטעה באותן שתי שנים והיה משלים שבעים למלכות בבל בשתי שנים לבלשצר הוסף עליהן תשע עשרה עד החורבן וכלים בסוף מלכות אחשורוש כיצד אחת דבלשצר וחמש דדריוש הראשון וכורש הרי שש וי"ג דאחשורוש הרי י"ט ומן הי' לו לבית להיבנות בי"ד לאחשורוש וכשראה כי נשתהא עד שמלך אחשורוש בנו בשנה הראשונה של מלכות דריוש בנו שם בלבו להבין בחשבון ולא כלה החשבון אלא עם האחת של דריוש זה ובשנה שתים שלו נבנה הבית ואע"ג דכתיב בתר הכי בשנת שלש לכורש מלך פרס יש לומר אין מוקדם ומאוחר בתורה שקודם היתה של כורש ואחרי כן זו של דריוש ואם תרצה לפרש דהאי דריוש הוא דריוש הראשון וטעה גם הוא שסבר למנות למלכות בבל ונזהר באותן השנים המקוטעות א"כ מה זה דכתיב לחרבות ירושלים שבעים שנה דאלמ(ל)א ידע דלחרבות ירושלים צריך למנות ולא למלכות בבל ועדיין היה צריך להשלים י"ט שנים ואמאי קאמר בינותי בספרים לפיכך נ"ל לומר דיודע היה דלחרבות ירושלים בעינן שבעים שנה אלא שמונה באותן שנים מקוטעות והאי דריוש תנינא הוא.
<h2>דף יב:</h2>
אמר רב נחמן מרדכי מוכתר בנימוס בעדי רבה בר רב הונא ורבב"ח אמר ריב"ל אביו מבנימין ואמו מיהודא. כך כתוב במקצת ספרים וכך נ"ל לפרש רב נחמן אמר מרדכי הוה מוכתר בנימוס פירש בשמו היה בעדי כמו שמתפאר אדם בעדיו כך הוה מתפאר בשמותיו דהאי קרי ליה ימיני ויהודי מבנימן קא אתי אלא על שם גדולתו היו קורין (ליהודי) [לו יהדי] לשון גדולה ורבה בר רב הונא ורבה בר בר חנא אמרי משמיה דריב"ל דלהכי קרי ליה ימיני דאביו היה מבנימין ואמו מיהודא.
<h2>דף טז:</h2>
כל השירות נכתבו כולן אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח קשי' לי דהא וידבר דוד נכתב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה כבני המן ומלכי כנען.
<h2>דף יז.</h2>
הקורא את המגלה למפרע לא יצא. נ"ל דוקא במגלה כדילפי' מקרא אבל בתורה אם קראו אדם למפרע יצא וה"ה נמי על פה דוקא במגלה אבל בתורה אם קרא על פה יצא והכי תנן ביומא גבי כהן ובעשור של חומש הפקודים קורהו על פה ואע"ג דאמרי' דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ הנ"מ לכתחלה ושמא יטעה אבל בדיעבד יצא אי נמי אם גירסם יפה והיו ישרים אצלו שרי ובמגילה אע"פ שישרים היו אצלו אסור כדר' מאיר דאמרי' לקמן שלא מגלה לקרא וכתבה על פה וקראה וגם בכל לשון נמי דוק' במגילה אבל בתורה בכל לשון יצא דהשתא בקריאת שמע שרי רבנן כל שכן בכל התורה ור' לא אסר אלא בק"ש דכתיב והיו אבל בכל התורה מודה ותנא דמתני' לא תנא לא יצא אלא במגלה משום דכתיב ככתבם אבל בתורה יצא.
עד שתהא כתובה אשורית. ומפרש בגמרא דכתיב ככתבם וכזמנם. קשי' לי דהא תנן בריש' אבל קורין אותה ללועזות בלעז ואלמא כשרה היא בכל לשון והכא תני אשורית בלחוד ונ"ל דטעות הוא ול"ג ליה אלא ה"ג עד שתהא כתובה על הספר ובדיו וקאי ארישא דתני היתה כתובה בסם בסיקרא ועל הדפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה על הספר למעוטי דפתרא ונייר בדיו למעוטי סם וסיקרא ואין לומר דלעולם בכל לשון כשירה והאי דתני אשורית לא על לשון אשורית קאמר אלא על גופי האותיות דאע"ג דכשרה ליכתב בכל לשון מ"מ גופי האותיות צריך שיהא אשורית דהא מנא ליה מככתבם ואי דריש ככתבם ליבעי נמי לשון אשורית אלא ודאי לא דריש ככתבם וא"כ דבעינן אשורית מנא ליה.
<h2>דף יח.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרווייהו בלע"ז יונית לכל כשר והקתני יונית ליונים אבל יונית לעברים ולעולמים לא אי נמי [אינהו] דאמרי כרשב"ג רשב"ג אומר אף בספרים לא התירו אלא יונית. פי' אלמא רשב"ג היה פוסל כל הלשונות ולא היה מתיר אלא היוני שהיה עושה היוני כמו האשורית וכי היכי דאמר רבנן שלשון אשורית לכל כשר כדתנן הלועז ששמע אשורית יצא הה"נ ס"ל לרשב"ג ביוני מש"ה אמר רב ושמואל לעז יונית לכל כשר ואשתכח השתא דפליגי רשב"ג ורבנן בתרתי פליגי בשאר לשונות דרבנן מכשירי' בכל לשון איש איש ללשונו כדתנן אבל קורין אותה ללועזות בלעז וכדתנן גיפטית לגיפטים ועברית לעברים יצא ורשב"ג מחמיר בכל הלשונות ואמר דלא התירו לכתוב אלא יונית בלחוד ולא בכל לשון וכיון שהמגילה פסולה בכל לשון אינה חשובה קריאה כלל ופליגי נמי ביוני דרבנן עבדי ליוני כשאר הלשונות ודוקא יונית ליונים אבל יונית לעברים ולגפטים לא ורשב"ג סבר יונית לכל כשר כמו האשורית וכיון דרב ושמואל סברי דהלכה כרשב"ג ור' אבהו ור' יוחנן פסקו בפירקין דלעיל הלכה כרשב"ג ליתא למתני' ומתנית' ואם קראה ללועזות בלעז לא יצא.
ונימא הלכה כרשב"ג אי אמרי הלכה כרשב"ג ה"א הנ"מ בשאר ספרים דלא כתיב בהו ככתבם וכזמנם אבל מגילה דכתיב בה ככתבם אימא לא קמ"ל פי' אע"ג דבפירקן דלעיל אמרן אלא לא קשיא כאן בספרים כאן במגילה ומגילה מ"ט דכתיב ביה ככתבם וכלשונם ההוא דיחוק' בעלמא כדי לתרץ ברייתא דקשיא לן אבל תירוץ הברייתא הוא כדאסיק התם רב אשי כי תניא ההוא אשאר ספרים ור' יהודא היא ולעולם אין חילוק בין מגילה לשאר ספרים.
<h2>דף יט:</h2>
חוץ מחרש. [אע"פ] שכל חרש שדיברו בו חכמים הוא שאינו לא שומע ולא מדבר זה בעל כרחנו מתפרש שמדבר ואינו שומע שהרי הוא קורא ואע"פ שהוא כפקח לכל דבריו כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו מה שמוציא מפיו פליגי בי' תנאי אי חשיבא קריאתו קריאה להוציא רבים ידי חובתן ושלש חלוקות בדבר גבי ק"ש פליגי ר' יהודא ור' יוסי דר' יהודא סבר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ור' יוסי סבר לא יצא ודוקא בדיעבד מכשיר ר' יהוד' אבל לכתחלה לא ואם קראו יצא אבל לעצמו יקראנה הוא שאם יקראו לו אחרים לכתחלה הרי אינו לא שומע ולא מבין ור' מאיר הי' סובר אינו צריך שישמיע לאזנו ומכשיר אפילו לכתחלה ומאי דתני אחרש המדבר ואינו שומע (קודם) [קורא] לכתחלה אתיא כר' מאיר ומכשיר ר"מ לחרש לקרוא לכתחלה ולהוציא רבים ידי חובתן.
<h2>דף כו.</h2>
הואיל והעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות. נראה לי דל"ג מעמדות ודוקא בתעניות שניות הן יוצאין לרחובה של עיר כדתנן בתעניות אבל במעמדות לא היו מתקבצין אלא בבתי כנסיות ומשום דבכל דוכתא אמרי' תעניות ומעמדות אגב שיטפא כתבה נמי הכא.
אמר רבא לא שנו אלא שלא מכרו שבעה טובי העיר ובלא מעמד העיר. (חסר) וא"כ אמאי אצריכנא רב אשי לרבינא למזבניה לההיא תילא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולמזרעיה אל יוציא הדמים לחולין ולא יצטרך לכל זה ומשום הכי נ"ל כפתרון המפרש דאמילתא דר' שמואל בר נחמני קאמר אבל של כרכים לא מצי מיזבני ליה ואמר רבא שאם מכרוהו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר מכור הוא ויצא מקדושתו שכמו שכולם בנו אותו כך הסכימו כולם למוכרו וההיא תילא דרבינא כנסת דכרכים היא דלא מזדבן אלא בשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ולישנא דספרים מוכיח כפתרון זה שבכל הספרים כתוב אפילו למישתי ביה שיכרא דמשמע שמוציאין הכנסת מקדושתו מפני שמכרן מכר ואפי' למשתי ביה שיכרא אבל אם לא היה בז' טובי העיר אין מכרן בכר ובקדושתיה קאי אבל המורה גריס למישתי בהן שיכרא בדמים.
<h2>דף כט:</h2>
והילכתא אין משגיחין בחנוכה. אע"ג דקיי"ל דכל רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מכירה קנין ומחצה איצטריך הכא למיפסק כרבה משום דפליגי נמי אמוראי אחריני בההיא מילתא א"נ י"ל דרבא פליג עלויה ולא רבה וה"נ מסתברא דהא רבה הוה ראש ישיבה בימי רב יוסף ולא הוה מדכר תלמודא רב יוסף מיקמי רבה. וראיתי שחלקו רבני צרפת הקדמונים בר"ח טבת שחל להיות בשבת במה מפטירין אם בהפטרת ר"ח אם בהפטרת חנוכה ואמרו שמפטירין בדר"ח מכח זה הפסק שאין משגיחין בחנוכה ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ואינו נ"ל דדוקא היכי אמרי הכי גבי קריאה ששתי הקריאות אנו חייבין לקרות דר"ח וחנוכה והילכך ר"ח עיקר דהיא תדיר ואין משגיחין בחנוכה אבל ההפטרות אין אומרים שתי ההפטרות אלא אחת כדאמרי' לסדר הפטרות היא חוזר דאלמא מפסיקין ההפטרה של סדר הפרשה ומפטירין באלה ד' פרשיות והכי נמי הפטרת חדא בעינין למימר ואין לומר כאן תדיר קודם ואדרבה בהפטרות מניחין התדיר ומפטירין מעין המאורע באלה ד' פרשיות ובר"ח וחנוכה שחלו להיות בשבת בכל אנו מניחין התדיר ה"נ מניחין ר"ח תדיר ומפטירין בחנוכה ועוד לעולם המפטיר (קמא) [קורא] מה שקרא השביעי ואנה קרא השביעי בחנוכה והא חמשה קרו בפרשה והששי בר"ח והשביעי בחנוכה וכיון שקורא המפטיר בחנוכה מפטיר בחנוכה דלעולם ההפטרה דומה לקריאת המפטיר.
איתמר חל להיות בואתה תצוה כו'. אין לפרש על ר"ח אדר קאמר חדא דא"כ לא הוה אמר קרו שיתא מואתה תצוה ועד כי תשא אלא חמשה וחד מכי תשא ועד ועשית ועוד דאם כן לא הוה אמר אביי דאמרי אוקמוי הוא דקא מוקמי התם דהא מפסיק דראש חודש ואם היתה הפרשה מסיימת עד שם החמישי הו"ל לסימה אלא ודאי על שבת ראשונה קאמר וכגון שחל ר"ח להיות באמצע שבת שמקדימין לשעבר משבת שבסוף חודש שבט וקשיא לי היאך יתכן שנקרא ואתה תצוה בשבט והרי מבראשית ועד ואתה תצוה הן עשרים פרשיות עם ואתה תצוה ופרשת בראשית אנו קוראים בשבת שבסוף תשרי נשארו י"ט פרשיות לארבעה חדשים מרחשוון כסלו טבת והיאך נוכל לקרא י"ט פרשיות בד' חדשים וכ"ש שלא תחול בכי תשא ואם היתה שנה מעוברת הם ה' חדשים ולכל הפחות צריכין עשרים פרשיות בלא פרשת בראשית והיאך תבוא ראשונה בואתה תצוה.
<h2>דף ל.</h2>
אמר ר"ש בן אלעזר אימתי אני אומר אין מסרגין בזמן שחל ר"ח אדר בע"ש. פי' דכי היכי דאם חל בשבת אין מקדימין ואין מסרגין הם ה"נ אם חל בע"ש אין מקדימין ואין מסרגין אבל אם חל להיות בתוך השבת מקדים וקורא בשבת שעברה אע"פ שהיא שבט דכיון שמקדים לשעבר מסרגין כך נ"ל שאין סירוג לרשב"ג כשחל ר"ח אדר להיות בשבת ומש"ה מפליג בין ערב שבת לתוך השבת ולא מפליג בין ערב שבת לשבת וא"כ ס"ל לרשב"א כשמואל בחדא כשחל בע"ש ואין מסרגין ופליג עליה בחדא דהיכא דחל בשבת נמי ס"ל לרשב"א דאין מסרגין ושמואל אמרי' לקמן בהלכתין דאין מסרגין אא"כ לסדר פרשיות הוא חוזר היינו דאיכא פרשת בחול פירש האי פרשיות דסיפא לא דמי לסדר פרשיות דרישא למאן דמפרש רישא לסדר פרשיות דסדר פרשיות דסיפא הוו מעשרה פסוקין שקורין בשני ובחמישי ובשבת ובמנחה וה"פ לכל מפסיקין פרשת היום שקורין ממנה י' פסוקים בשני ובחמישי לראשי חדשים ולחנוכה ולפורים שאם חלו בשני ובחמישי אין קורין השלשה בפרשת היום כמו שקורין בכל שני וחמישי אלא מפסיקין פרשת היום וקרו בפרשת צו ובתעניות קורין ג' ברכות וקללות ובמעמדות קורין ג' במעשה בראשית וביום הכיפורים דקתני לאו על קריאת שחרית קאמר למימרא דמפסיקין פרשת היום וקורין באחרי מות דא"כ מאי אריא יוה"כ אפילו כל המועדות נמי מפסיקין שחרית פרשת היום וקורין בסדר המועדות אלא לא נקט יוה"כ אלא בעבור קריאת המנחה שכמו שמפסיקין שחרית פרשת היום וקורין אחרי מות כך במנחה נמי מפסיקין פרשת היום וקורין במעשה ארץ כנען מה שאין כן בשאר המועדות שכשחל יו"ט להיות בשבת שחרית דוקא מפסיקין פרשת היום וקורין בפרשת אותו יום טוב אבל במנחה כהן ולוי וישראל קורין בפרשת היום י' פסוקין מפני שאין קורין במנחה בי"ט שחל להיות בחול אבל יוה"כ שאם חל להיות בתוך השבת קורין במנחה בפרשת עריות כך אם חל נמי להיות בשבת קורין במנחה בפרשת עריות ומפסיקין פרשת היום.
